עבור הבמאי האמריקאי רוברט אגרס, "נוספרטו" מ-1922 היה סרט מכונן בחייו. מדובר ביצירת מופת של הקולנוע האילם האקספרסיוניסטי הגרמני, שהיא גרסה לא רשמית ולא מאושרת של "דרקולה" מאת ברם סטוקר. ראשית, יש לציין שהעובדה ש-"נוספרטו" המקורי עדיין קיים זה כמעט נס. משפחתו של סטוקר תבעה את יוצרי הסרט, ופסיקת בתי המשפט ברפובליקת ויימאר דרשה להשמיד את כל עותקי הסרט. הסיבה לשרידתו היא בעקבות עותקים של הסרט שהגיעו לארצות הברית, שם חוקי זכויות היוצרים אפשרו את שמירת הסרט. הדמויות המוכרות כמו הרוזן דרקולה וג'ונתן הארקר שונו, והעלילה עצמה תומצתה יחסית לספר. הבמאי אגרס נחשף לראשונה ל-"נוספרטו" בגיל תשע, ומאז פיתח מעין אובססיה לסרט.
העיבוד הראשון שאגרס עשה היה בזמן לימודיו בתיכון, בעוד שעיבד את הסרט להצגה בבית הספר. הצלחת ההצגה הראשונית הובילה להפקה מושקעת יותר שלה באותה העיר. מעורבותו בהפקות כתסריטאי ובמאי היו מכוננים ברצונו להיות במאי קולנוע.
אחרי בכורתו כבמאי קולנוע ב-2015 עם "המכשפה", כבר הציעו לאגרס להפיק תסריט שלו לעיבוד חדש של "נוספרטו" (ניתן למצוא באינטרנט תסריט מ-2016). יש לציין שמשלב זה ואילך אני אישית עוקב באופן הדוק אחרי כל הסרטים של הבמאי. אגרס סירב מכיוון שחש שהעיתוי מוקדם מדי בקריירה שלו, וביים במקום שני סרטים נוספים – "המגדלור" ב-2019, ו-"מלך הצפון" ב-2022. אחרי הוצאת סרטו האחרון, הכריזו על תחילת ההפקה של "נוספרטו".
עלילת הסרט מספרת בתחילתה על בדידותה של אלן (לילי-רוז דפ). לדמות יש יכולות תקשורתיות על-טבעיות, ורוב חייה אין לה עם מה לתקשר בדרך הזו. לילה אחד, קריאתה של אלן מגיעה לדמות אפלה שקמה מתחייה. שנים לאחר מכן, תומאס האטר (ניקולס הולט), בעלה של אלן, נשלח לתווך הסכם רכישת נדל"ן אצל הרוזן אורלוק (ביל סקושגורד), רוזן מסתורי מטרנסילווניה. האטר יוצא למסע זה, ומשאיר את אשתו אצל חברו העשיר, הארדינג (אהרון טיילור-ג'ונסון). בסרט משחקים גם ווילם דפו, ראלף אינסון, סיימון מקברני ואמה קורין.
אי אפשר להתעלם מהיות "נוספרטו" של אגרס מכתב אהבה מלא תשוקה לסרט המקורי, ובכלל לרומן של ברם סטוקר. התסריט משלב בין שני המקורות הללו, ואף נותן לשניהם קרדיט. הסרט המקורי הוא סרט דחוס, שמתאר עלילה מורכבת בפחות ממאה דקות. אגרס מוסיף מעל שעה למשך הסרט, ובכך מפתח הרבה מהדמויות ומשנה חלק מקווי העלילה. בעוד שעלילת הסרט המקורי הציגה רעיונות כמו הפחד מזרים וממגיפות, החידוש מתאר רעיונות על תשוקה, התמסרות, אובססיה, וגורל. אמנם מערכת היחסים של אלן ואורלוק אינה זוכה לזמן מסך רב, הקשר שלהם נשאר איתי בתור החלק המשמעותי ביותר מהצפייה בסרט. גם הרעיונות מהסרט המקורי מגיעים לחידוש, אך בעקבות ההתעמקות בדמויות, הן זוכות לפחות הדגשה.
ברמה שטחית, זה מתבטא בשמות הדמויות שקרויות על שמם של אנשי צוות של הסרט המקורי. לדוגמה, דמותו של ווילם דפו, פרופסור אלבין פון פרנץ, קרוי על שמו אלבין גראו – מפיק ומעצב תפאורה שחקר את תורת הנסתר (Occult).
המחווה הכי מפורשת לספרו של ברם סטוקר היא בכל הקשור לעיצובו של הרוזן אורלוק. עיצובו רחוק מייצוגים מסורתיים של דרקולה כאיש נאה, אלא קרוב יותר לתיאור המקורי. דרקולה בספר מתואר כמעט כמו גווייה מהלכת, ותיאור זה בא לידי ביטוי אצל הרוזן אורלוק ב-"נוספרטו" של אגרס. המראה של סקושגורד נראה עוד יותר קרוב לתיאור הזה, אפילו לעומת העיצוב האייקוני של מקס שרק מהסרט המקורי. האפקטיביות של אורלוק כדמות מפחידה בסרט אינה תלויה רק במראה זה, אלא ביצועו של סקושגורד ללא ספק חלק ניכר בכך.
סקושגורד שוקע לתוך דמותו של הרוזן אורלוק. מעבר למראה שלו, הדבר מתבטא גם בתנועה ובקול של הדמות. יש לאורלוק קול עמוק, מה שדרש מהשחקן להתאמן כזמר אופרה על מנת להנמיך את המנעד הקולי שלו באוקטבה שלמה. השחקן כמעט בלתי מזוהה בתפקיד, ורק מתוך הידיעה המקדימה שהוא משחק את אורלוק יכלתי לשים לב לעיניו כסממן שלו. התוצאה היא ביצוע מטלטל, שמצליח להגשים את מטרת התסריט של לייצג דמות המסמלת רוע טהור.
למרות שסקושגורד מאפיל על כולם בסצנות בהן הוא מופיע, שאר השחקנים עשו ביצועים נהדרים. יוצאת הדופן מכולם היא לילי-רוז דפ, שביצועה הפתיע מאוד לאחר תפקידה החלש בסדרה "איידול". השחקנית לקחה השראה רבה מתוך תפקידה של איזבל אדג'ני בסרט "Possession" של זולאוסקי מ-1981. בתפקידה, היא מביאה לידי ביטוי את הדיכאון, התשוקה וההיסטריה הכתובים בטקסט. הסרט דורש ממנה גם מאמץ פיזי רב מה שדפ מבצעת בחסד. ליהוקו של ניקולס הולט גם היה מצוין, בעוד שהוא נראה בסרט כמו אדם מאותה תקופה של המאה התשע עשרה. בנוסף, זה תמיד תענוג לראות את ווילם דפו על המסך הגדול.
בדומה לסרטיו האחרים של אגרס, גם "נוספרטו" שומר על דיוק ונאמנות לתקופה בה העלילה מתרחשת. אגרס שואב השראה מפולקלור איזוטרי, ונוהג שהשפות המדוברות יהיו רלוונטיות לעלילה. למשל, הקריאות השטניות של אורלוק הן בשפה האנוכית (Enochian), שלכאורה הגיעה מהמלאכים וזכתה לשימוש במאה השבע עשרה בקרב חוקרי תורת הנסתר.
תשומת הלב הזו על דיוק היסטורי נשמר גם בכל הקשור לתפאורת הסרט. בשונה משני הסרטים הראשונים של אגרס, "נוספרטו" כולל מספר גדול של מיקומים – שכל אחד מהם זוכה לעיצוב מהודר. בין אם זה מיקום כמו מחנה צועני שזוכה לזמן מסך קצר, או רחובות וייסבורג הגרמנית. בנוגע לוייסבורג, היא מרגישה חיה ובועטת בסרט. ישנם ניצבים רבים ברחובות, לבושים בהתאם לתקופה. הסרט מציג מגוון מיקומים בעיר עצמה כמו בתים, טירות ובית עלמין. המצלמה של ג'ארין בלאשקה, שעבד עם אגרס בכל סרטיו הקודמים, מביאה למסך את ההשקעה העצומה הזו בהצלחה. גם המראות הטבעיים, כמו יערות ונופים, מרהיבים ומפליא לצפות בהם.
למרות אורך הסרט, כשעתיים ועשרים דקות, לא חשתי שעמום בשום שלב. העלילה ריתקה אותי מסצנת הפתיחה עד לשוט הסיום. אותה סצנת פתיחה היא מטלטלת ומציגה היטב את עלילת הסרט שיבוא. עם זאת, לו המערכה השלישית הייתה יותר ממוקדת, הייתי רואה בסרט כיצירת מופת. זוהי בעצם טענתי העיקרית והיחידה כלפי "נוספרטו" של אגרס. מלבד זאת, אהבתי את כל מה שהסרט הציע. גם מאפיינים שטרם ציינתי, היו לא פחות ממופלאים. הפסקול של רובין קרולן משלב את היופי ואת האימה בתסריט בצורה נהדרת. עריכת הסאונד הייתה מדויקת, עם דינמיקה מאוזנת ואפקטים מטלטלים ביותר.
העובדה ש-"נוספרטו" זכה בסופו של יום להפצה בארץ היא נס נוסף, אך לא מתקרב לנס של קיום הסרט המקורי למרות פסיקת בתי המשפט לפני מאה שנים. אחרי שנה של חוסר ודאות לגבי ההיתכנות לראות את הפרויקט החדש של רוברט אגרס, שהוא גם הבמאי האהוב עלי שעובד כיום, על המסך הגדול, היה סוריאליסטי להגיע לבית הקולנוע ולצפות בו.