הזכייה של "אנורה" בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן במאי האחרון היתה אפופה מסתורין. זאת משום שעד הסתיו, לא היו הקרנות של הסרט מחוץ לקאן. נוסף על כך, הטריילר לסרט שוחרר לראשונה רק ביולי. כל שהיה ידוע עליו היה יוצר הסרט והקונספט שלו. זהו הסרט השמיני של שון בייקר, שידוע מסרטים כמו "טנג'רין" ו"פרויקט פלורידה". סרטיו ידועים בעיסוקם באוכלוסיות מוחלשות, מה שמוביל לקונספט של "אנורה". הסרט מספר על אנורה (שמקצרת את שמה בסרט לאני), עובדת מין בברוקלין שנישאה לוניה, בנו הצעיר של בעל הון רוסי.
אין זה סיפור בנוסח סינדרלה, למרות מה שאנורה עצמה חושבת בתחילת הסרט. בדומה לסרטים האחרים של בייקר, המציאות פוגשת אותה. זה מתבטא בהורי בעלה החדש שמגיעים מרוסיה כדי לבטל את הנישואין.
כוכבת הסרט היא מייקי מדיסון אשר מגלמת את אנורה, והיא ידועה מתפקידיה בעבר בסרטים כמו "צעקה" משנת 2022. לקראת הפקת הסרט, מדיסון למדה את השפה הרוסית, לדבר במבטא ברוקליני והגיעה למועדוני חשפנות על מנת להכין את עצמה לתפקידה. כל העבודה המקדימה הזו, יחד עם כשרונה הרב כשחקנית, תרמו לביצוע יוצא מן הכלל. שם הסרט לא סתם קרוי על שמה של הדמות הראשית, משום שהיא מרכז העניין של העלילה. בניגוד לסרטים אחרים של הבמאי, יש לכך משמעות אדירה בסרט.
למרות הנוכחות של מספר דמויות משניות, זהו הסרט של אנורה, ובכך של מייקי מדיסון. השחקנית כובשת את המסך בכל סצנה. היא מביאה לתפקידה מנעד עצום של רגשות – עוצמה, חולשה, שמחה, עצב, תסכול ועוד. מטרת הסרט אינה לתת לקהל התפתחות משמעותית של הדמות הראשית כמו סרטים עם קונספטים דומים, לדוגמה "אישה יפה", אלא לצייר דיוקן של האישה הזאת. אנורה עוברת מסע כביר, ולוקחת את כולנו יחד איתה.
הסרט צולל למעמקי אישיותה של אנורה. הסרט, באמצעות הקונספט שלו, מנצל את תמימותה של אנורה. זאת על מנת להפגיש אותה עם מציאות שמאלצת אותה לפרק ולהרכיב את עצמה מחדש. ניתן לראות ברגע הנישואין כרגע מכונן שמכניס את אנורה לאופוריה שמנתקת אותה מהמציאות הקודמת שלה כעובדת פרולטריונית, לתוך חייה החדשים עם וניה.
המצב הזה מזכיר במובן מסוים את "התפריט", רק שאנורה בעצמה צריכה להבין את מקומה האמיתי במציאות. ניתוקה ממעמדה האמיתי משפיע על שאר הסרט כאשר היא פוגשת דמויות חדשות. ביניהן טורוס, אחד העובדים של האוליגרך, אותו משחק קארן קרגוליאן, אשר משחק בסרטים רבים של שון בייקר. בגלל נקודת מבטה של אנורה, הוא ושתי דמויות נוספות נראות עוינות – אך המצב מורכב מכפי שנראה בהתחלה. מלבד הפגשתה של אנורה עם המציאות בחייו של וניה, הדמויות גם משרתות תפקיד קומי מפתיע, עם כמות נכבדת של הומור שחור.
תסריטו של שון בייקר מצליח לאזן היטב בין דרמה לקומדיה, ולאחר כמה צפיות ב"אנורה" – זה לא מפתיע שהסרט מועמד בקטגוריות של קומדיה בטקסים כמו גלובוס הזהב. הדיסוננס שבין אנורה לבין המציאות שהיא נמצאת בה יוצר קומדיה רבה, שלעתים קרובות גם מעוררת צחוק רק מעצם חוסר הנוחות. בנוסף, ביצועים של שחקנים כמו קארן קרגוליאן שהוזכר קודם הם מאוד מוגזמים. אם הדבר נשמע כאילו הוא הופך את הסרט לפחות מציאותי, דווקא ההפך הוא נכון. בגלל שמדובר בעובדים ממעמד פרולטריון החוששים לפרנסתם, בעיני זה דווקא מעצים את המציאותיות של הסרט.
במובנים טכניים, מדובר ביצירת מופת. המצלמה של דרו דניאלס מרגישה חיה לאורך כל הסרט ולעתים רחוקות סטטית. צילומיו נראים כאילו הם תופסים חיים אמיתיים של אנשים אמיתיים. הסרט מתהדר בצילומי נוף מרהיבים, בשוטים רחבים החושפים את ניו יורק במלוא תפארתה, ובתקריבים המדגישים את עומק משחקם של השחקנים.
הפסקול המוזיקלי הניכר בסרט מורכב משירים, שמשקיעים את הצופה לתוך המיקומים השונים. בין אם זה מסעדות, מועדונים, חנויות. השירים שנבחרו באופן קפדני לכל סצנה וסצנה. העריכה של שון בייקר מדויקת ומעצימה את התוכן. כל חיתוך מרגיש נכון, קצב העלילה הדינמי מתאים את עצמו לאווירות השונות של הסרט ואין בו רגע אחד דל.
ל"אנורה" מגיעה לדעתי כל האהדה וההתלהבות שיוחסו לסרט. מדובר ביצירה מקורית, מרגשת ומצחיקה. הסרט מדבר אל הצופה בגובה העיניים ומתייחס לדמויות בכבוד, במיוחד לאור הנושאים הרגישים. סרטו החדש מתפרש על היקף ענק יחסית לקודמיו. הסרט לא מתרחש רק בשכונה אחת, אלא בעיר מטרופוליטנית ענקית ואף חוצה את מדינות בארצות הברית. מדובר גם בסרט שלמרות שצפיתי בו כבר שלוש פעמים, עדיין אצפה בו שוב בכיף. בנימה זו אמליץ לא רק ללכת לצפות ב"אנורה" פעם אחת, אלא לפחות פעמיים. מדובר בסרט כבד ובלתי-צפוי, שצפייה חוזרת משנה את נקודת המבט של הצופה כלפיו.
