אחרי פריצתו למיינסטרים עם הסרט “ההרפתקה הגדולה של פי ווי הרמן”, סרטו באורך השני של טים בורטון גם היה שובר קופות. “ביטלג’וס” יצא ב-1988 ונהיה סרט פולחן. הסרט מספר על אדם וברברה, זוג נשוי שמתו במאבקם לגרש מביתם משפחה שקנו את הנכס. זוג המתים לומדים על ביטלג’וס, מגרש ביו-שדים. משם, העלילה יורדת מהפסים, אבל בקטע טוב. בפועל, רוב הסרט מתעסק בפעלולים שמגשימים את השיגעון של טים בורטון. חשוב לציין שזה רק חלק מהקסם, כי המשוואה חסרה בלי להתייחס לשחקנים.
עברו חמש שנים מאז שיצא אלבומה השישי של לנה דל ריי, "Norman Fucking Rockwell!". כדי להקל על הקריאה, אתייחס לאלבום מכאן בראשי תיבות NFR. זהו אלבומה הראשון שהופק בשיתוף פעולה עם ג'ק אנטונוף – מי שהתחיל את דרכו בלהקת Fun כגיטריסט ומתופף, וכיום ידוע מעבודתו עם זמרות כמו טיילור סוויפט, לורד וסברינה קרפנטר. באלבום NFR, לנה ואנטונוף יצרו אסתטיקה של רוק, ממש כאילו זה אלבום רוק קלאסי שיכל לצאת משנות השבעים.
השירים ב-NFR מתבססים בעיקר על מקצבים של תופים אקוסטיים, גיטרות ופסנתרים. כשיש כלים אחרים, הם נוטים להיות אותנטיים לתקופה. למשל, קלידים כמו אורגן האמונד ומלוטרון שכיחים מאוד בין השירים. בנוסף, ישנם הרבה כלי קשת ונשיפה במהלך האלבום. כל אלו יוצרים סאונד שבאמת מרגיש אותנטי לתקופה שהאלבום נותן אליו מחווה.
במהלך ההקרנה של "רצח ממבט ראשון" הייתי המום. היה לי קשה להאמין במה אני רואה: סרט מסוג שכמעט ולא מגיע לארץ. מדובר בסרט שלוקח השראה ממגוון מקורות כמו סרטי ניצול (exploitation film) קלאסיים של שנות השבעים, זרם הקיצונות הצרפתית החדשה ואף יתכן שזה יכול היה להשתלב טוב בתוך פרויקט "גריינדהאוס" של טרנטינו ורודריגז. בהרבה רגעים הרגשתי השראה ענקית במיוחד מהסרט "מתח גבוה" הצרפתי (High Tension/Switchblade Romance). עכשיו אפנה ישירות אליך – מי שקורא.ת עכשיו – אם אלו סרטים או סגנונות שאהובים עלייך, אפשר להפסיק לקרוא כבר כאן ופשוט ללכת לראות את "רצח ממבט ראשון".
היום לפני 30 שנים, יצא אלבום הבכורה של להקת פורטיסהד (Portishead), אחת הלהקות החלוצות בסגנון הטריפ-הופ. מדובר בסגנון מוזיקה שהוא גרסה פסיכדלית יותר של הברייקביט. זהו סגנון של מוזיקה אלקטרונית המשלב סמפלים של תופים מתוך הקלטות מוקדמות של מוזיקה שחורה – בעיקר ג’אז, פאנק ורית’ם אנד בלוז (R&B). הברייקביט התחיל את דרכו באמריקה, לעומת הטריפ-הופ שהוא סגנון בריטי. הוא משלב סמפלים של תופים עם מוזיקה אלקטרונית, היפ-הופ. כל זה נעשה עם מקצב איטי יחסית וסאונד המשופע ממוזיקת אמביינט.
ידעתי מראש ש-"הנוסע השמיני: רומולוס" יהיה סרט טוב. הרפרטואר של הבמאי פדה אלוורז מצוין, ושותפו לתסריט רודו סיגאס הביאו לנו סרטי אימה מעולים כמו "מוות רצחני" ו"לא לנשום". למרבה מזלי, אכן לא התאכזבתי מ-"רומולוס". מעבר להיותו סרט טוב, הוא הצליח להיות הסרט המפחיד הראשון בסדרת "הנוסע השמיני" מאז המקורי אי שם לפני 45 שנים. הסרט מעורר פחד במגוון דרכים, החל מאווירה מלחיצה מתמדת מהרגע שהצעירים עולים לתחנת המחקר הנטושה בחלל, ועד לג'אמפ סקיירס מאוד אפקטיביים שלחלוטין לא הרגישו זולים.
כחצי עשור עבר מאז שסרטו האחרון של הבמאי הדרום קוריאני, בונג ג'ון-הו, הסעיר את העולם. "פרזיטים" הפך להצלחה והשבחה בינלאומית ואף היה הסרט הזר הראשון שזכה בפרס "הסרט הטוב ביותר" היוקרתי בטקסי האוסקר. בארץ הסרט הצליח למכור כ-120,000 כרטיסים עד סוף שנת 2019. בסקירה נתמקד ונאיר זרקור על יכולת הסרט לעבור באופן חלק בין ז'אנרים כגון דרמה, קומדיה, מתח, פשע ואפילו אימה.
מה יקרה כשאסתכל עמוק בפנים על עצמי?
מי אני באמת?
האם יש לי שליטה על חיי?
איך אני אוכל לקבל את עצמי?
מה אם הייתי בן אדם אחר?
השנה היא 1979. לפני שנתיים, נראה שכללי המשחק של המדע הבדיוני השתנו עם ההצלחה המסחרית של "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקס. בקיץ הנוכחי, יוצא הסרט "הנוסע השמיני". זהו סרטו השני של במאי קטן בשם רידלי סקוט והוא זוכה להצלחה ענקית אך התגובות אליו חלוקות. עם הזמן, הסרט מקבל יותר ויותר הכרה בתור מה שהוא – סרט פורץ דרך במדע הבדיוני. הוא משלב את ז'אנר האימה בצורה מופתית וללא ספק הגיע לו הסלוגן "In space, no one can hear you scream".