יותם דוברין

בתור התחלה, הכי חשוב לי לציין עבור מי שטרם צפו בטריילר של "הזמן שלנו" – עדיף להימנע ממנו. הטריילר מגלה יותר מדי פרטים לגבי הסרט, ורצוי לדעתי להיכנס אליו בראש צלול. למי שאכן צפו בטריילר, הרשו לי לבשר לכם כי הסרט הזה שונה מאוד ממה שמוצג. זה לא סרט מלודרמה טיפוסי ומאולץ המנסה להיות מניפולטיבי רגשית, אלא סרט עם תסריט קצת יותר מתוחכם.

הסרט מספר על האהבה בין טוביאס ואלמוט, שמגולמים על ידי אנדרו גארפילד ופלורנס בפיו בהתאמה. אנו כקהל עדים ליחסים בין השניים לאורך שנים, ולומדים עליהם באמצעות מעין דיוקנים תקופתיים. אותם דיוקנים מוצגים בצורה א-לינארית, כלומר לא בציר זמן כרונולוגי. הבחירה הזאת מכניסה רוח חדשה לסרט וגורמת לו להרגיש שונה מאינסוף הדרמות הרומנטיות הקיימות.

בפאנל שנערך לאחר הקרנת הבכורה של "המתמחה" בפסטיבל קאן במאי האחרון, במאי הסרט עלי עבאסי ציין שני דברים מעניינים. ראשית, עבאסי טוען כי סרטו החדש א-מפלגתי. שנית, כי הגישה הפילוסופית העומדת מאחורי הסרט היא הומניסטית – גישה הרואה בבני האדם כמרכזית. חשוב לי להתחיל מלומר כי זוהי גישה (באופן כללי ובלי קשר לקולנוע) שאני מאמין בה ומוצא בה בסיס לאמונות המוסריות שלי.

הדבר אשר הכי בלט בצפייה ב"מתמחה" היה ההרגשה שבמאי הסרט עבאסי והתסריטאי גבריאל שרמן לא ניגשו לפרויקט הזה במטרה ליצור סתם סרט ביוגרפי. נדמה אפילו כי שני היוצרים חשו בשליחות לגלם במסך הגדול את העלייה לכוח של דונלד טראמפ.

כששמעתי לראשונה שיוצא רימייק אמריקאי לסרט "אל תוציא מילה", לא התלהבתי במיוחד. אמנם עדיין לא ראיתי אז את הסרט המקורי, אך העובדה שיוצא רימייק לסרט שיצא לפני שנתיים נשמעה מאוד לא נחוצה. רק אחרי שהרימייק יצא בקולנוע, מצאתי את הזמן לראות את המקור. גילוי נאות: לא הכי אהבתי את הסרט המקורי.

בארצות הברית, לשוטרים יש את הסמכות לבצע חילוט נכסים – רק על בסיס חשד לעבירה על החוק. אם או בלי כתב אישום, לעזאזל עם הזכות להליך הוגן. מציאות זו עומדת במרכז “רבל רידג’”, סרטו החדש של ג’רמי סולנייה. סולנייה ידוע מעבודתו הקודמת על סרטים כמו “Green Room”, “Blue Ruin” ו-”Murder Party”.

לסולנייה יש את היכולת לקחת קונספט פשוט ולהפוך אותו למשהו עצום. במקרה הזה מסופר על טרי, חייל מארינס לשעבר, שמשטרה מושחתת בעיירה קטנה גונבת לו עשרות אלפי דולרים – כשהוא היה בדרך לשלם על ערבות לבן דוד שלו. משם, העלילה מתפתלת כאשר מתגלים פרטים על עד כמה השחיתות בעיירה הזו מושרשת.

ישנו מושג בקרימינולוגיה שחשוב לי שירחף מעל חוות דעת זו – רצידיביזם (recidivism). מדובר בדפוס התנהגות עבריינית של חזרה על התנהגות בלתי-רצויה, במקרה הזה עבירה על החוק. משתמשים במושג שיעור רצידיביזם כדי לאמוד את כמות העבריינים שחוזרים לבית הכלא. השיעור נמדד לעיתים קרובות על עבריינים באופן כללי, וגם בראייה ממוקדת לפי עבירה ספציפית. במחקר של שירות בתי הסוהר שפורסם בשנת 2021, נמצא ששיעור הרצידיביזם הכללי בישראל בשנת 2014 עמד על סך 39.2%.

כעת, נעבור לצד השני של האוקיינוס אל ארצות הברית. שם, בתי סוהר הם למטרת רווח, לעונשים יש תקופת מאסר מינימלי (כלומר שיש עבירות עם תקופת מאסר נדרש, לעומת ישראל שיש כאן רק מאסר מקסימלי), גזענות מערכתית הפוגעת באופן ממוקד באוכלוסייה השחורה (שרק לפני חמישים שנה הפסיקו לחיות תחת משטר אפרטהייד) ומערכת משפטית שגם היא פוגעת במיוחד באותה אוכלוסייה שחורה. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, זוהי חוות דעת מאוד פוליטית לסרט, שגם אם על פניו לא נראה ככה, גם הוא מאוד פוליטי.

יום לפני שהגעתי לקולנוע לצפות ב-”ביטלג’וס ביטלג’וס” היה יום פרודוקטיבי. בזמן השביתה, הצלחתי לנצל את היום שלי לטובת התקדמות משמעותית בלימודים שלי – ומעל הכל השלמתי לקראת הקרנה למחרת את הסרט המקורי של “ביטלג’וס”. אגיד מראש שיש עליו חוות דעת שלי זמינה בדף. כשהסרט החדש התחיל, לא הפסקתי לחייך. אני חייב להודות שה-fanservice (מעין התחנפות לקהל) קנה את ליבי, וזה למרות שראיתי את הסרט המקורי רק פעמיים.